בן זוהרה וחיים. נולד ביום ב' באייר תשי"ג (17.4.1953) במרוקו. אח צעיר לסיגלית ומרים, אח בוגר לג'קלין, אתי ודליה.

בן שנתיים היה שמעון כאשר עלה עם משפחתו לארץ. הם התיישבו בדימונה, שם החל את חינוכו היסודי בבית הספר "עמי אסף". התגלה כילד חברותי וכתלמיד חכם, סקרן וחרוץ שאהב ללמוד והצטיין בכל המקצועות. בן טוב להוריו שהרבה לסייע להם בחנות המכולת שניהלו, ואח נאמן ואהוב לאחיותיו. בשעות הפנאי אהב להאזין למוזיקה וטיפח אוסף תקליטים.

מגיל צעיר נמשך להרכבת מכשירים – תחביב שבו באו לידי ביטוי נטיותיו הטכניות וידיו הטובות ואשר רימז על המשך דרכו. לא היה זה פלא כי בחר, בהיותו כבן שלוש-עשרה, להמשיך את לימודיו בפנימיית כפר הנוער "מבואות ים" שבמכמורת, שם נחשף למקצועות הימאות ולהווי הצבאי והתאהב בשניהם.

בשנתו השלישית בפנימייה, כחלק מעשי של תוכנית הלימודים, יצא עם בני כיתתו להפלגה בת שנה שבמהלכה עבדו באונייה והגיעו עד קצווי תבל. חוויית חיים זו התוותה את המשך דרכו.

בהיותו בן שמונה-עשרה התגייס לצה"ל והוצב בחיל הים. בהמשך ישיר להכשרתו כמכונאי ימי התנדב ל"שייטת 13" –הקומנדו הימי – ושירת ביחידה בתפקיד זה. לנוכח נתוניו הגבוהים ורמת ביצועיו נשלח לקורס קצינים, סיימו בהצלחה ושב לשרת בשייטת. לחם במלחמת יום הכיפורים (אוקטובר 1973).

בהמשך שירותו נשלח לחו״ל כדי ללמוד מקרוב את הספינות שנבנו בעבור חיל הים הישראלי. לאחר מכן, מונה להקים את "לו"ז" (לוחמה זעירה) – יחידה מסווגת שבה, הודות להכשרתו והיכרותו עם הספינות החדשות, הדריך חניכים ולוחמים.

בתפקידו הבא ירד לשארם א-שייח' שבסיני, אז בשליטה ישראלית, ובשנתיים הבאות שירת בבסיס שהפעיל את ה"סנוניות" – סירות קומנדו מהירות ששימשו את שייטת 13 במבצעים נועזים.

את מירי, בחירת ליבו, הכיר עוד מימי ילדותם בדימונה, בהיותו חבר קרוב של אחיה. באחת הפעמים שחזר מהפלגה הביא לה מתנה מחו״ל – ג'ינס "ליווי'ס" (Levi's), מוצר נדיר באותם ימים. כך החל בין השניים סיפור אהבה שהפך לזוגיות והבשיל לכדי נישואים. הם נישאו באוגוסט 1975 והשתקעו בחיפה. במרוצת השנים נולדו בנותיהם לימור ושימרית.

בסיום תקופת השירות בסיני השתחרר מצה"ל כדי לבחון אפשרויות בשוק האזרחי, אך אהבתו הגדולה לתפקיד, לים ולצבא החזירה אותו לשירות.

בתפקידו האחרון בצבא שירת במחלקת רכש בבסיס הציוד והתובלה (תספוקת) שבמחנה "החותרים", מדרום לטירת כרמל, בדרגת סגן. תואר כקצין דייקן וקפדן, האחרון לצאת מהבסיס בתום שעות הפעילות וכמי שכיבה את האור. "שמעון היה מנהיג באופיו," סיפרו אוהביו, "אנשים הלכו אחריו בעיניים עצומות וסמכו עליו. היו בו הרבה נתינה ורצון לעזור. חבריו ידעו שאם ייתקעו עם הרכב אפילו באמצע הלילה יוכלו להתקשר אליו, והוא יבוא מייד לחלץ."

במהלך שירותו, נפצע קשה בשרפה שפרצה בבסיס ונכווה בכל חלקי גופו. הוא הובהל לבית חולים, שם הצליחו הרופאים להציל את חייו ולייצב את מצבו. אשפוזו במחלקת הכוויות שבבית החולים נמשך זמן רב ותהליך השיקום המפרך ארך למעלה משנה, אך שמעון החזק והאופטימי גמר אומר להמשיך בחייו.

המשפחה החמה שהקים עם רעייתו העניקה לו כוחות והוא השקיע בבנותיו ללא גבול. "לשמעון היה חשוב להנחיל לבנות את אהבתו לארץ ולים," סיפרה רעייתו, "ובכל הזדמנות יצאנו לטיולים בטבע." כמי שדרש הרבה מעצמו ומסביבתו והכיר בחשיבותם של מאמץ והתמדה, ציפה גם מהן להשקעה דומה: "כשהבנות קיבלו 90 במבחן ואני עודדתי את ההשקעה, המשיכה רעייתו וסיפרה, "שמעון אמר – 'למה לא 100?' וכך הן גדלו לשאוף תמיד למצוינות."

לאורך השנים התמודד עם תוצאות הפציעה שהצריכו מעקב רפואי מתמיד, ולא אחת גם ניתוחים. אף על פי כן המשיך להיות פעיל וחיוני. אהב לגלף בעץ, לעבוד בגינה ואת כל פעילויות הספורט הימי. ביתם של בני הזוג היה בית פתוח, והוא ומירי אהבו לארח ולהזמין חברים ובני משפחה לערב של אוכל ומוזיקה. אהבתו הגדולה לים ולמרחביו מעולם לא עזבה אותו, וגם לאחר פציעתו המשיך לצאת אליו – בשחייה או בשיט. ברשותו הייתה ספינת מרוץ, ובכל שבת נהג להגיע עם חברים לכנרת ולעשות סקי מים.

חייו של שמעון היו קצרים, אך מלאי עשייה, אהבה ותרומה לביטחון ישראל. הידרדרות נוספת במצב בריאותו הובילה לאשפוז נוסף, שממנו לא שב.

שמעון אטיאס נפטר ביום ה' בשבט תשנ"ט (22.1.1999), בשנתו הארבעים וחמש. הובא למנוחות בבית העלמין "שדה יהושע" (כפר סמיר) שבחיפה. הניח רעיה ושתי בנות, הורים וחמש אחיות. על מצבתו חקקו אוהביו את המילים "איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש הזה?"

בלכתו, הותיר שמעון בור עמוק ומשפחה כואבת ומתגעגעת. הוא לא זכה לחתן את בנותיו ולפגוש את נכדיו, אשר למדו מילדותם על גדולתו וגדלו על מורשתו.

כתבה אלמנתו: "חיים שלמים חולפים ואתה חסר בהם, זיכרונותיך בחותם בליבנו! אוהבים ומתגעגעים לעולם."

כתבה אחותו: "אחי היקר והאהוב, יש דברים שהזמן אינו מרפא ונראה שלא ירפא. מתגעגעת לקול, למגע, לניצוץ העיניים שלך, לחיבוק החם והדואג. אחי הגדול, המגן האישי שלי. אוהבת בלי סוף ומתגעגעת אליך. שמור עלינו מלמעלה."

במפגש שערכו בני מחזורו מפנימיית "מבואות ים" סופרו על שמעון סיפורים רבים שהאירו את דמותו.

שמעון הונצח בבית יד לבנים בדימונה, עיר הולדתו. רעייתו הקימה לזכרו פינת הנצחה יפה וירוקה בבסיס הציוד והתובלה "החותרים".